הרב ד"ר מיכאל לייטמן
3. מצות ההשפעה לחברה
החברה העתידית: חלק ג
חלק זה מבוסס על ציטוטים מתוך מאמר "השלום" של בעל הסולם
"והנה במצות הקבלה אין אנו צריכים להסתכלות מרובה, משום שהעונש נגבה תיכף ומיד. ומשום זה לא יארע לנו שום הזנחה. אולם במצוה השניה, שהיא השפעה לחברה, אשר העונש לא יגיענו תיכף, ולא עוד אלא שגם העונש מגיע אלינו ביחס בלתי ישר, לפיכך אין המצוה הזאת נשמרת כהלכתה, ולפיכך מטוגנת האנושות על האש במרחשת איומה, והחרב והרעב ותולדותיהם לא פסקו ממנו עד הנה. והפֵלא שבדבר, אשר הטבע כמו שופט בעל מקצוע, מענישנו על פי התחשבות עם התפתחותינו, כי עינינו הרואות, שבאותו שיעור שהאנושות הולכת ומתפתחת, כן יתרבו עלינו העינויים והמכאובים בהשגת כלכלתנו וקיומנו."
האדם נמצא תחת השגחת הבורא התמידית, המובילה אותו לסוף התפתחותו הגשמית. במצב זה הוא מרגיש כי כל מילויי העולם הזה, לא יוכלו למלא את הרגשת הריקנות שלו. מלבד זאת, הוא מרגיש איום מצד הטבע ומצד החברה האנושית, על המשך קיומו בעולם.
המשבר הכללי מוכיח כי האנושות נכשלה בכל מעשיה. יתר על כן, מכיוון שאין לאנושות הבנה כיצד להמשיך את דרכה, כיצד לשרוד מול האיומים הגוברים מהטבע ומהחברה האנושית – היא מעדיפה שלא להתעסק בעתיד, מחוסר כלים ואמצעים להגן על עצמה, או ליתר דיוק, לתקן את עצמה. ולכן הבעיה נמשכת ומתגברת.
לאחר שהאנושות תגלה כי כל הרע שישנו בטבע הוא האגו שבאדם, וכי הוא הסיבה ליחסו הרע של הטבע אלינו, למשבר ולסכנה שבחברה האנושית – היא תתחיל להסכים כי טבע האדם דורש תיקון. מבלי לתקן את הרע שבנו, לא נגיע לחיים טובים, בטוחים ושלווים, וזהו התיקון שדורש מאיתנו הכוח העליון.
תיקונו של האדם נמדד ביחס לסביבה. המידה שבה אדם מתקן את יחסיו עם הסביבה, משקפת את יחסיו עם הבורא. הסביבה משולה למראה, הממחישה לאדם את מצבו האמיתי. אולם גם במסגרת יחסי האדם והסביבה המצב אינו ברור די צורכו, והאדם אינו יודע כמה עליו לתת לחברה, וכמה לקבל ממנה.
למשל, החברה קובעת לעצמה חוקים המגדירים מהי גניבה. למעשה, חוקים אלו מגדירים את הגבול התחתון, שמעליו תחשב פעולת האדם לגניבה. אם הגניבה פחותת ערך, או שהיא מבוצעת על ידי פעולות המקובלות בחברה - אין הדבר נחשב לגניבה. בתי המשפט אינם מענישים אדם על גניבה, הם שופטים את האדם בהתאם להגדרת האנושית מהי גניבה.
אם החברה מקלה ראש בדינו של גנב, ודאי הוא שתקל ראשה בדינו של זה שאינו תורם לחברה. אדם שאינו נותן לחברה זוכה להצדקה מלאה למעשיו. איננו מייחסים חשיבות לתרומה לחברה, והחברה אינה דורשת זאת מן האדם. איננו מחשיבים את אי הנתינה כגניבה וכנזק. יחסה של החברה האנושית אינו מסודר לפי דין אמת, וכתוצאה מכך כל אדם בחברה והחברה כולה, אינם פועלים כראוי לקראת המצב המתוקן.
אך טעות זו אינה פוטרת את האנושות מעונש. בני האדם נמצאים תחת השפעת הכוחות ממצבם המתוקן. כוחות אלו מושכים את האדם לתכלית, ועד כמה שהמצב הנוכחי הפוך מן התכלית, האדם מרגיש את השפעת הכוחות הללו כלחץ שלילי בחייו. מטרת הלחץ הזה היא לחייב את האדם לעזוב את מצבו הנוכחי, ולהתקדם למצב מתוקן יותר.
הסביבה מגדירה את עתיד האדם
במאמר "החרות" בעל הסולם מצביע על ארבעה גורמים, המגדירים את התפתחות האדם: מצע, דרכי התפתחות המצע, סביבה, ודרכי התפתחות הסביבה. את טבעם של הגורמים ואת דרכי התפחותם האדם אינו יכול לשנות. הדבר היחיד שביכולתו לשנות הוא מידת השפעת הסביבה הנכונה עליו. לאדם ניתנה האפשרות לבחור בסביבה, שתשפיע עליו להתפתח לכיוון הנכון.
צורתה העכשווית של הסביבה היא צורתו העתידית של האדם. בין אם ירצה בכך או לא, הוא יאלץ לקבל את דרישותיה. הסביבה היא אוסף של יחידים. אם הפרטים המרכיבים את הסביבה, אינם רוצים לקבוע לעצמם צורה מתוקנת יותר, הרי שזוהי הסביבה שתהיה להם.
אם האדם אינו מרוצה מסביבתו, אם אינו מעונין להידמות לה, עליו למצוא סביבה חלופית המתאימה לרצונותיו. אם הוא רוצה להיות פרופסור, עליו לבחור בסביבת פרופסורים, אם מוסיקאי - מוסיקאים. האדם רוצה בדבר מה ובוחר לעצמו סביבה בהתאם, ומצטרף אליה. בכך הסתיים תפקידו בבחירה, והיתר נעשה מאליו. אם אין סביבה המתאימה לרצונותיו, עליו לבנות אותה. זוהי למעשה המלצת המקובלים.
כדי לבנות את הסביבה המתאימה להתקדמות רוחנית, על האדם לדעת את חוקי החברה המתוקנת, ולסדר השפעת הסביבה עליו, בהתאם לזה. מחובתו של האדם לדרוש מהחברה את קיום החוקים. חוקי ההתנהגות שהחברה תקבע לעצמה הם העתיד שלה, הצורה הבאה, המחר.
חשוב לדעת, כי בסופו של דבר החברה תקבל את צורתו של הגרוע בחבריה. דאגתה של החברה צריכה להיות נתונה לעשירון התחתון, ולא לעשירון העליון. בחברה הנמצאת בהתפתחות, ה"רצון לקבל" תמיד ימשוך את האדם כלפי מטה. אם האדם יאתר מקום בחברה, שבו יוכל הרצון לקבל לחוש בנוח יותר ממצבו הנוכחי, הוא ישקע למקום זה. משום כך, האדם צריך להיות בדאגה מתמדת לחלקים החלשים בחברה, שכן צורתם הנוכחית היא צורתו העתידית.
מכאן ברור, כי אדם שלא תורם לחברה גונב. הוא גונב את התקדמותה של החברה, וגניבתו מביאה ייסורים לחברה כולה. הרצון לקבל גודל ללא הרף, המאור המחויב להחזיר למוטב כל הזמן מתגבר, הפער בין המצב הנוכחי ומצב הרצוי גודל - והאדם חש בייסורים. אם כן, מי שלא תורם לחברה הוא שנקרא "גנב".
הבורא הסתיר מהאדם את מידת האמת, ותפקידו של האדם הוא לחפש אותה, ולקבוע בבחירתו החופשית את התקדמות לעברה. כוונת ההסתרה היא לגרום לאדם לחפש את הבורא.
בעבודה בחברה החיפוש הוא אחר צורת ההשפעה של הבורא, וצורת היחסים המאפיינים אותו. בחברה אנו בונים את דמותו של הבורא. היחסים בין החברים וההשפעה ההדדית מהווים למעשה את דמות הבורא. הדרך בה אנו מתארים לעצמנו "מה הוא הבורא" מגדירה את התנאים והתכונות, אותם נרצה לקיים בסביבה.
שינוי הרצון
"אין כפייה ברוחניות", משמע שאי אפשר, ולכן אסור, להשפיע ישירות על רצון האדם. החברה אינה יכולה להכריח את האדם לשנות את הרצון שלו, מפני שלא בטבע האדם לשנות אותו. אך היא מעניקה לאדם אפשרות לדרוש מעצמו, באמצעות החברה, את הצורה העתידית שבה הוא חפץ.
אם לחצה של החברה יחייב את האדם להתנהג לפי חוקיה, לא תהיה זאת בחירה חופשית מצד האדם. במקרה כזה, הוא יוכל אמנם לקיים בחיצוניות את דרישות החברה מחמת הכפיה, אך הדבר לא יגרום לו לבקש מן הכוח העליון לשנות את רצונו מקבלה להשפעה, ועל זה נאמר "אין כפיה ברוחניות". לא ניתן לחייב את האדם על ידי לחץ חיצוני כלשהו, לרצות לתקן את טבעו. רק לפי הכרת הרע וההשתוקקות לטוב, היינו להיות המשפיע, הוא מזמין מלמעלה את "האור המחזיר למוטב", המתקן כל רצון, שבו האדם מרגיש רע, לטוב.
על ידי הסביבה אפשר לרצות לתקן את הרצון. לאחר שהאדם מקבל מהסביבה דוגמאות נכונות של רצונות ההשפעה ורוצה בהם, הוא פונה אל הכוח העליון, וזוכה לתשובה – לתיקון הרצון. לאמתו של דבר, מערכת ההשגחה העליונה מגיבה ונענית רק לבקשה אחת המגיעה מן האדם – הבקשה לתקן את רצונו מ"לקבל" ל"להשפיע". כל שאלה, בקשה או תפילה אחרת של האדם, לא זוכה לתגובה.
נפרט עתה את שלבי התהליך. תחילתו בכך שהאדם מבין בשכלו כי עליו לעלות בדרגת התפתחותו, דהיינו בדרגת ההשפעה שלו. אף על פי שעדיין אין לו רצון לכך, הוא יכול לגרום לגדילת הרגשת ההשפעה והאהבה המצויות בסביבה, על ידי פעולות חיצוניות. כתוצאה מתפקודו זה, החברה תקרין לאדם בחזרה דוגמת השפעה, אשר ממנה הוא יתפעל לא בחיצוניות, כלומר בפעולה בלבד - אלא בפנימיות, דהיינו בהרגשה. כעת, האדם כבר רוצה שדוגמת ההשפעה שהחברה מראה לו, תהפוך אצלו לטבעית. רצון האדם להיות יותר משפיע נקרא "תפילה", או "מַ"ן" - בקשה אמיתית של האדם מהבורא, ורק אליה הבורא נענה.
ייסורים והתפתחות
"הרי לעיניך בסיס מדעי נסיוני, שנצטווינו מצד השגחתו יתברך לקיים בכל מאודנו את המצוה של השפעה לזולתו בתכלית הדיוק."
לאחר שהנשמה הכללית נולדה, היא התחלקה לנשמות פרטיות רבות, שעלינו לחברן בחזרה למערכת הנשמה האחת. התחלקות זו נועדה לאפשר לכל נשמה ונשמה להרגיש, עד כמה חסר לה החיבור עם יתר הנשמות, ולרצות לאהוב אותן עד כדי התחברות לנשמה אחת. על ידי זה, כל נשמה פרטית רוכשת לעצמה את המילויים המצויים בכל יתר הנשמות, ומרגישה את עצמה כנשמה הכללית, דהיינו כל אדם מרגיש את עצמו כנברא היחידי מול הבורא.
"באופן, ששום חבר מאיתנו לא ימעיט מלעבוד בכל השיעור המובטח להצלחת החברה ולאושרה."
תנאי החברות של כל אחד מחברי החברה הוא מחויבות מקסימאלית, בחשיבה על הצלחת החברה ואושרה.
"וכל עוד שאנו מתעצלים לקיים את זה בכל השיעור, לא יפסיק הטבע מלהענישנו וליטול נקמתו ממנו."
לחצם של הכוחות המחייבים אותנו, לצאת מן המצב הלא מתוקן ולהגיע למצב מתוקן יותר, מכונים הרגשת העונש.
"וכפי המכות, שאנו מוכים בזמננו זה, עלינו גם לקחת בחשבון את החרב השלופה לעינינו על להבא. ויש להסיק מהם מסקנה נכונה, אשר סוף סוף ינצחנו הטבע, וכולנו יחד נהיה מוכרחים לעשות יד אחת לקיים מצוותיו בכל השיעור הנדרש מאיתנו."
בעל הסולם כותב "טבע" בכוונה תחילה, להדגיש כי הבורא פועל דרך כל הסיבות והמקורות האפשריים. בכל מקום ובכל מצב, בכל אשר יפנה, האדם מרגיש חוסר הצלחה, ייסורים ועונשים. מתוך השגרה שבקבלת המכות, האדם התרגל לסבול.
אילו האדם היה מבחין או יודע באיזה אופן פועלת המציאות, היחס הנכון למכות היה בודאי גורם לו להבין, שבאמצעות כל מכה הבורא מְכַוֵון אותו במדויק למטרה. אולם, לעת עתה, האדם מתקדם על ידי הייסורים. הייסורים לא יפסקו, ובהתאם להתפתחות הרצון לקבל, האדם ירגיש ודאי ייסורים גדולים יותר. בעל הסולם מזהיר מפני חרב הייסורים השלופה ומוכנה להעניש את האנושות.
העבודה בתוך החברה
תכונותיו וכוחותיו של האדם חבויים בתוכו, ולכן אי אפשר לשפוט נכון את המצבים בהם הוא נמצא. חוסר היכולת להבחין בפנימיות האדם, מגביל את האפשרות למדוד את תרומתו לסביבה. למשל, אדם שקט ומופנם יכול לפעול בכל כוחו כלפי החברה, ואדם אחר המוחצן באופיו ירעיש עולמות, אך בפנימיות לא יתרום דבר. הכוח הסגולי שבנשמתו של כל אחד נסתר מאיתנו. בני האדם נמצאים בהסתרה, ואין מקום למדידת האמת במצבם הנוכחי. רק הכניסה למרחב הרוחני מאפשרת למדוד את מידת האמת.
לעת עתה, על חברה המעוניינת בהתפתחות רוחנית להסתפק בבחינה חיצונית של השתתפות האדם, עד כמה הוא מועיל בהתאם ליכולתו. מצטרפים חדשים לחברה ירגישו בהתאם למצב הרוח הכללי בחברה, האם הם פועלים נכון או לא, והאם תרומתם לחברה משביעת רצון.
על החברה לתור בכל עת, אחר דרכים לרומם את עצמה. אם אדם נמצא בחברה כלשהיא פרק זמן משמעותי ולא התפתח, תהיה זו טיפשות מצידו להפנות אצבע מאשימה כלפי עצמו או כלפי הבורא, שהרי ההתקדמות תלויה בחברה. אם החברה לא משתנה ומשתפרת בכל יום, אין לאדם אפשרות להתקדם.
את התלות בחברה, האדם צריך להרגיש עד לשד עצמותיו. אם מחשבותיה ודאגותיה של החברה, המטרה שהיא נמשכת אליה, אינם ממלאים את ראשו וליבו בכל יום יותר מקודמו, ביתר דיוק וביתר עוז – אין לאדם סיכוי להתקדם. הבורא לא יתייחס לאדם בשונה מאופן התרשמות האדם מהחברה.
הבורא ברא את הנשמה האחת כלולה מנשמות פרטיות רבות, אשר קודם התפרדותן התקיימו כחלקים אינטגרליים של גוף אחד, מלאות בהרגשת נוכחות הבורא, ובדבקות אליו.
לאחר שהנשמות נפרדו כל אחת מהן מרגישה חיסרון במילוי הבורא, שהוא למעשה חיסרון בהתחברותן לנשמה אחת. מכיוון שכך, המפתח למילוי הנשמה נמצא בחסרונות של יתר הנשמות. עד שכל נשמה לא תרצה להתחבר לכל יתר הנשמות כדי לשרת ולהשפיע להן, היא לא תרכוש את החיסרון לאותו מילוי הבורא, שהיה ממלא אותה ושאליו היא משתוקקת.
החוקים הכלליים להתקדמות נכונה של החברה, הם "ואהבת לרעך כמוך" ו"אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". הפרטים הכלולים בזה נלמדים במאמרים, שהשאירו לנו מקובלים מהדורות הקודמים. לאחר שאדם התרשם מהרעיון הכללי, נותנים לו חופש לבנות בעצמו את עולמו.
הבורא נתן לאדם רצון לקבל והחדיר בו רצון להשפיע, כוחות שבורים. האדם נמצא בדרגה הנמוכה ביותר, נפילתו לשלב התחתון היא דווקא לטובתו. במצב כזה האדם מנותק לגמרי מהבורא, כמו ילד שנשאר בבית ללא השגחת הוריו והבית כולו לרשותו. ניתנה לו האפשרות לבנות את עולמו בעצמו.
האדם מובל לסביבה, לספרים, לכל שדרוש לו להתקדמות. אין אדם בעולם המשתוקק למטרת הבריאה ולא מקבל תמיכה. באמצעות האינטרנט, ספר, או מישהו שפגש, נותנים לאדם הזדמנות, והוא מוצא את עצמו מול לימוד הקבלה. מנקודה זו והלאה האדם חייב לפעול. כל יתר הפרטים, עד כמה האדם יבין, ישמע וירגיש, בריאות האדם וכדומה- כולם מסודרים מראש.
האדם נדרש לצעד אחד קדימה מהנקודה בה הוא נמצא, צעד אחד עם כל המטען שלו, עם כל התנאים, עם כל מה שיש בו. צעד קדימה פירושו, לסדר סביבו את תנאֵי החברה העתידה. ביחסו לחברה האדם קובע, "מחר אני רוצה להיות כמוה". האדם מגדל את עצמו, בונה ובורא את עצמו ממה שניתן לו.
כל התהליכים - השתלשלות העולמות, שבירת הנשמה וירידתה לעולם הזה - התרחשו רק כדי ליצור לאדם את התנאים האלו דווקא, ולאפשר לו לבחור.
קנית הערכים שבחברה
החברה מגלה את הצורך שלה בדבר מה, והאדם משרת אותה. הוא רוצה להשתפר באמצעות החברה, ומשום כך מספק את צרכּיה בכל כוחו. החברה נמצאת במצב מרומם יותר מהאדם, הרוח בחברה חזקה יותר מרוחו, הרגשת הרצון לגדלות הבורא בוערת בה יותר מאשר בו. החברה נמשכת למטרה בצורה קבועה וחזקה, מחזיקה אותו ונותנת לו ביטחון בדרך. אם כך, בכל פעולה למען החברה, האדם רוכש את כל ההתרשמויות שבה. האדם מחליף את יגיעתו בחברה תמורת ערכיה.
אך אם האדם לא יתרום לחברה, הוא לא יוכל לקבל ממנה את ערכיה הפנימיים. יתכן והאדם נמצא בתוך חברה במדרגה גבוהה מאוד, אך הוא לא ייתן, לא יקבל. למעשה הנתינה אינה נתינה, אלא ביטוי של רצון האדם, לקבל מהחברה ערך עליון של תכונת ההשפעה.
לאופי התרומה של האדם לחברה, אין כול חשיבות, כי הוא תלוי בתכונות המולדות הטבעיות של האדם. האחד זריז יותר, והשני חכם יותר, אך לא לפי זה שוקלים את תרומת האדם. רצון האדם לתרום הוא שקובע ולא יכולתו להיות חלק מועיל יותר או פחות בחברה. אם כן, השפעת האדם לסביבה מבטאת את גודל הרצון שלו להתרשם מערכיה הפנימיים.
גדלות החברה
הנקודה החשובה היא גדלות החברים והחברה, שמצטיירת בליבו. החברה מהווה לאדם מודל להידמות אליו, הוא משתוקק לגדלות הבורא ולגדלות המטרה שבה, לכוחותיה. אם האדם מתייחס לחברה כגדולה, הוא מוצא כוחות להשקיע בה. הקטן רוצה לתת לגדול, הוא מקבל תענוג מהנתינה, יש לו דחף לתרום לחברה, הוא אינו צריך לחייב את עצמו.
ברגעים של התרוממות רוח ובעירה פנימית כל אחד מאיתנו מתמלא כוחות ומרץ, הקשיים נעלמים וכל משימה נראית כאפשרית. אך בחברה המתקדמת לרוחניות, קיים קושי מיוחד. על כל אחד מן החברים לשאול שוב ושוב, לשם מה נעשית כל פעולה. לעיתים עולה השאלה אודות מטרת הפעולה מתוך פנימיות האדם, ולעיתים היא נשאלת מבחוץ. כך או אחרת, תשובה צריכה להינתן - לשם מה האדם פועל בחברה? שוב ושוב האדם צריך להיזכר בבורא ובמטרה. העבודה בחברה שמטרתה תיקון, אינה פשוטה.
הקושי בעבודה אינו אלא עזרה מלמעלה, הכוונה מאחורי הקשיים היא להכניס הגיון וחשבון בכל פעולה, כדי שתצמח ממנה תועלת. השאלות וההַכְבדות המתעוררות בכל רגע, מֵסֵבות את ההתפעלות מפעולה סתמית, לפעולה המביאה את האדם לכדי שינוי בתכונותיו הפנימיות.
הבורא הסתיר מהאדם את מידת האמת, ותפקידו של האדם הוא לחפש אותה, ולקבוע בבחירתו החופשית את התקדמות לעברה. כוונת ההסתרה היא לגרום לאדם לחפש את הבורא.
בעבודה בחברה החיפוש הוא אחר צורת ההשפעה של הבורא, וצורת היחסים המאפיינים אותו. בחברה אנו בונים את דמותו של הבורא. היחסים בין החברים וההשפעה ההדדית מהווים למעשה את דמות הבורא. הדרך בה אנו מתארים לעצמנו "מה הוא הבורא" מגדירה את התנאים והתכונות, אותם נרצה לקיים בסביבה.