הרב ד"ר מיכאל לייטמן

מבנה המציאות: שיעור 1

(לצפייה בשיעור המוקלט לחץ/י כאן: חלק 1, חלק 2)

מהי חכמת הקבלה, מהו תחום המחקר שלה ? איזה אופקים פותחת בפנינו חכמה זו, ובמה היא מסייעת בתפיסת האדם את עצמו ואת המציאות? מהו טבעו של היקום? האם האדם חי בעולמות נוספים, עליונים? כלום יש מציאות מעבר לזו המורגשת באדם ? ובכלל, האם ביכולתו של האדם לחוש דבר מה מעבר לתחומי השגתו ?

היש באפשרותו של האדם להשפיע על גורלו? האם ביכולתו לממש את מטרת קיומו בעולם הזה ומעבר לו, בגלגוליו החוזרים ונשנים, ובעולמות העליונים?

אל פתחן של שאלות כגון אלו מובילה אותנו חוכמת הקבלה, ביכולתה להביאנו לכדי פיקחון עיניים . חוכמת הקבלה מקנה לאדם כח שליטה במציאות, וכלים להבנתה. חוכמת הקבלה מנחה את האדם להשגת נצחיות ושלמות.

במסגרת השיעור נתאר את מבנה המציאות. נחקור את המציאות עצמה, את מבנה האדם במסגרת המציאות, ואת הקשרים בינו למציאות שמסביבו. נתאר את השתלשלות הבריאה ממעלה למטה, מתחילת הבריאה דרך כל העולמות עד לאדם בעולם הזה. נרחיב את הדיבור על עלייתו של האדם חזרה, ממטה למעלה, דרך כל העולמות. בעלייתו ממטה למעלה, קונה האדם שליטה במציאות כולה. בעלייתו חזרה אל שורשו מתעלה האדם מעל לחיים הארציים, מעל זמן ומקום, למימד אחר, לרוחניות.

הספרות הקבלית בת אלפי השנים רחבה אמנם ועשירה, אבל הלימוד שלנו מבוסס על המקורות הקבליים המאוחרים. מקורות אלו מיועדים לנשמותינו, לנשמות הנמצאות בעולמינו. לפיכך, הפנייה למקורות העתיקים תעשה רק לצורך מיוחד. חלק הארי של הלימוד מבוסס על כתביו של המקובל הגדול הרב יהודה אשלג. הרב אשלג, המקובל האחרון שחי במאה העשרים, כתב וערך את חכמת הקבלה במיוחד לדורינו. הדרך בה בחר לכתוב ולערוך את החכמה מאפשר לכל אדם להשיגה. כתיבתו הפשוטה והמדעית מסייעת לאדם להבין את החוכמה, 'לעכל' אותה ולהשתמש בה.

אדניה של קבלת אשלג מבוססים בוודאי על המקורות העתיקים, במיוחד על קבלת האר"י. קבלתו של הארי - מקובל בן המאה השש עשרה לספירה - מהווה למעשה ייסוד לקבלה העכשווית. ב"עץ החיים", חיבורו העיקרי של האר"י, מתאר האר"י את תחילת הבריאה:

"דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים,

היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות.

ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל,

אלא הכל היה מלא אור האין סוף הפשוט ההוא.

ולא היה לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף,

אלא הכל היה אור אחד פשוט שווה בהשוואה אחת,

והוא הנקרא "אור אין סוף"."

נקודת הפתיחה של האר"י תשמש גם אותנו כנקודת מוצא לחקירת התהוות הבריאה. אליבא דחוכמת הקבלה תחילתה של הבריאה בביאתו של אור עליון פשוט. האור העליון בנה כנגדו רצון - כלי. את הכלי ברא האור ביכולת קיבולת המותאמת בדיוק לרצונו לתת. האור מילא את הכלי וכתוצאה מכך הכלי הרגיש תענוג.

בד בבד עם הרגשת האור כתענוג, הרגיש הכלי כי המקור של האור, עליון מהאור עצמו. הכלי הבחין בתוך האור, כי המקור של האור, הוא ברצון לתת.

האור הוא תענוג הנמשך ומתפשט לכלי ומורגש בו כתענוג. המקום מעל לאור, המקור של האור שרצונו לתת תענוג, נקרא בורא. לאחר שהאור ממלא את הכלי, הכלי מרגיש בקיומו של דבר מה מעל האור, הכלי מרגיש בקיומו של המקור. אי לזאת, מתעורר בו רצון להידמות למקור, להיות כמו המקור, להימצא בדרגה עוד יותר עליונה. הכלי רוצה ברצון ובתענוג גדולים יותר. הכלי מפתח בתוכו רצון לתת, כמו הבורא.

את ההבחנות הללו מכנה חוכמת הקבלה בשם בחינות. בחינת שורש היא האור עצמו, ממנה נובעת כל ההתפתחות. הכלי מכונה בחינה א', ורצונו של הכלי לתת כמו האור נקרא בחינה ב'.

הכלי, אם כן, הרגיש תענוג בתוכו, ובתוך התענוג הבחין שמישהו נותן לו את התענוג. גם בעולם שלנו אם אדם נהנה מדבר מה, מתרקמת בו, בתוך ההנאה עצמה, הרגשה כי התענוג ככל הנראה הגיע ממישהו. דרך התענוג מתקשר המקבל עם נותן התענוג. נותן התענוג גדול מהמקבל, הרי הוא נותן והאדם מקבל. לכן הקשר עם נותן התענוג מעורר באדם רצון להידמות לנותן. כך, מאותה הסיבה, התפתח הכלי מבחינה א' לבחינה ב'. בבחינה א' נקרא הכלי מקבל ובבחינה ב' נותן.

הכלי רוצה לתת וכתוצאה מכך מרגיש כמו המקור שנותן לו. אבל הכלי אינו מסתפק ברצון לתת בעלמא, נולד בו רצון חדש - לתת בפועל.

כדי להבין איך בחינה ב' יכולה לממש בפועל את רצונה לתת, נחזור לתחילת התהליך. לבורא יש אור, יש לו תענוג ואותו הוא נותן לבחינה א'. בחינה א' מקבלת ונהנית, החומר של הבחינה א' הוא רצון לקבל, ממנו היא בנויה, אין בה דבר מלבד רצון לקבל. בחינה א' הפוכה לאור, הפוכה מהתענוג הממלא אותה. האור בא, ממלא אותה והיא מרגישה הנאה.

בחינה א' מבינה כי הנתינה עדיפה על הקבלה, בנתינה היא תשיג שלמות, הנתינה עליונה ביחס לקבלה. והנה, בחינה ב'אכן רוצה לתת, אבל איך תיתן אם אין לה מה לתת ?!

בחינה ב' מדמה לנותן ברצונה לתת כמוהו. הודות לכך מתחילה להתהוות בה הרגשה כי רצונו של הנותן נובע מאהבתו אליה . הבורא נותן כי בשורשו יש אהבה. הכלי מרגיש אותה מכיוון שנעשה דומה לשורשו.

ילדים אינם יכולים להרגיש את אהבת הוריהם, מטרם שגדלו להיות הורים בפני עצמם. רק כאשר יתנו לילדיהם, יכירו את אהבת הוריהם כלפיהם. כתוב, "ממעשיך הכרנוך", באמצעות המעשים מתוודע האדם לתוכנם.

אם כך, בהתאם למידת רצונה לתת, מבחינה הבחינה ב' באהבת הבורא כלפיה. הבורא אוהב את הנברא, רצונו שהנברא ייהנה. לכן מחליטה הבחינה ב' לקבל את התענוג מהבורא. הכלי מקבל אמנם את התענוג, בדומה לבחינה א', אבל מקבל אותו משום רצונו לתת לבורא. החלטתו לקבל מהבורא נגזרת מאהבתו לבורא, בדומה לאהבת הבורא אליו. אם יקבל בצורה כזאת, לא יקבל לעצמו, הוא יקבל מתוקף רצונו להנות לעליון. הוא ישתמש באהבה של העליון כלפיו.

מן האמור לעיל עולה כי אלמלא האדם ירגיש את אהבת הבורא אליו, לא יהיה ביכולתו לתת לבורא בחזרה - נדרש קשר בין הנברא לבורא.

הכלי, אם כן, מרגיש את אהבת הבורא. מכיוון שכך יש באפשרותו לקבל ממנו. אם יקבל, קבלתו תהיה כהשפעה. צורתו החדשה של הכלי נקראת בחינה ג'. בבחינה ב' הכלי רוצה לתת, רוצה ולא יותר. בבחינה ג' הכלי מבצע בפועל מעשה של נתינה.

בבחינה ג' הכלי דומה לחלוטין לבחינת שורש. כתוצאה מהידמותו לבחינת שורש מתחיל הכלי להרגיש את מצבו של הבורא. הוא מרגיש את הבורא כנצחי ושלם, הוא מרגיש שהבורא כולו נותן, שהבורא נמצא מעל כל ההגבלות של המקבל. מכיוון שכך הוא רוצה להיות כבורא. הכלי רוצה להנות מהמצב שבו נמצא הבורא. הכלי האחרון והגדול, נפתח, זוהי הבחינה הד'. את הבחינה הד' אנו מכנים בשם נברא.

בבחינה הד', הנברא רוצה לקבל את התענוג שמגיע מהבורא, את האהבה המגיעה מהבורא, ואת התענוג ממעמד הבורא - את גדלותו של הבורא. את כל אלו הוא רוצה לקבל, ולהנות מכולם. בבחינה ד' הכלי רוצה לקבל את כל מה שבא מהבורא, להנות ממנו. הוא לא רוצה דבר בתמורה, הוא לא רוצה לתת, הוא לא רוצה להשפיע, הוא לא רוצה דבר מלבד למלא את עצמו בכל מה שבא מהבורא. לכן הרצון בבחינה ד' נקרא נברא, החומר בבחינה ד' נימצא בהפכיות גמורה לבורא.

איור ב'

בבחינת שורש הבורא כולו נותן. הוא נותן תענוג, הוא נותן את אהבתו ואת המעמד שלו. הבורא מוכן לתת לנברא את הכל, וכל רצונו של הנברא הוא לקבל הכל ולהנות מהכל. הנברא בבחינה ד' הפוך לגמרי מהבורא. הפער בין השניים עצום, הבורא והנברא הם שני הפכים מוחלטים. את הבורא המשפיע נסמן כפלוס, ואת הנברא, המקבל, כמינוס. הבורא כל כולו נותן והנברא כל כולו מקבל.

בכך נשלמת הבריאה, הכל נעשה. בארבע שלבים ברא הבורא את הנברא. אין במציאות דבר מלבד נברא הרוצה לקבל את כל השפע מהבורא. ואף על פי כן, עדיין חסרה התפתחות מצד הנברא.

המצב בבחינה ד', כאשר הנברא מתחיל להרגיש עד כמה הוא הפוך מהבורא נקרא "עולם אין סוף". בבחינה ד' אין הגבלה על קבלת האור, ומשום כך היא נקראת "אין סוף", ללא גבול, ללא סוף. בבחינה ד' כל מאת האחוזים של התענוג המגיעים מהבורא מתקבלים במאה האחוז של הכלי.

המונח "עולם" פירושו, מצב מסוים של הכלי. לכל מצב של הכלי ניתן לקרוא בשם "עולם". גם ברגע זה כל אחד מאיתנו מרגיש מציאותו באיזשהו עולם. ברגע הבא תשתנה הרגשתו, להרגשת "עולם" אחר.

הכלי התפתח בארבע שלבים. מהבורא, מבחינת שורש, יצאו הבחינות א' ב' ג' וד'. בחינה ד' האחרונה היא כלי מוגמר, סופי - כלי שרוצה לקבל את כל השפע מהבורא, וכל כולו מלא. המצב של הכלי בבחינה ד' נקרא נברא. המילוי של הכלי בבחינה ד', או איכות המילוי שלו, נקרא עולם אין סוף. הכלי מרגיש את עצמו מלא, לא חסר לו דבר. במצבו בעולם אין סוף, הכלי הפוך לחלוטין מהבורא, הבורא נותן הכל והכלי מקבל בלבד.

עולם אין סוף המלא כל כולו, מעורר בנברא הרגשת שונוּת ביחס לנותן. הנותן כל כולו חיובי והמקבל כל כולו שלילי, המקבל מרגיש את עצמו כמקבל, כהפוך ופחות מהנותן. הפער בין המקבל לנותן מורגש בנברא בצורת בוּשׁה .

את המושגים הקבליים יש לשנן ולזכור. ההגדרות הקבליות למושגים כגון "בושה", "אין סוף", "בחינה", "כלי", "אור" וכו', מכילות בתוכן ידע פנימי רב. לומדי הקבלה צריכים לאמץ לעצמם שפה משותפת. שפת הקבלה היא שפה 'רזה', אין בה יותר מאשר מספר מצומצם של הגדרות. התועלת מידיעת ההגדרות הקבליות של מצבי הכלי, גדולה מאד. נבאר אותה בהמשך הדברים.

נחזור לתיאור שלבי התפתחות הכלי. כאמור, בעולם אין סוף הכלי מרגיש דווקא את מידת הפכיותו מהבורא. הפער בין בחינת שורש ובחינה ד' מורגש בתוכו בצורת בושה. הבושה נובעת מרצונו של הכלי לקבל. כדי להתפטר מההרגשה האיומה של הבושה, הכלי מפסיק לקבל. הוא מסלק מתוכו את כל התענוג , וחדל מלקבל.

סילוק האור אל מחוץ לכלי וההחלטה להפסיק לקבל נקראים "צמצום א'".

לאחר צמצום א' נשאר הכלי ריק. המצב בו הכלי ריק מאור נקרא עולם הצמצום. ובכל זאת הפער בין הנברא לבורא נשאר. הכלי רוקן אמנם את האור מתוכו, אבל בעשותו כן לא הידמה לבורא. הכלי אמנם אינו מקבל, הכלי לא מרגיש בושה, הוא לא מרגיש את עצמו הפוך לבורא מתוקף היותו מקבל והבורא נותן,‏‏‏ אבל הוא נשאר בחיסרון.

במצבו המצומצם, לא זו בלבד שהכלי ריק, אלא שאינו נותן לבורא דבר. הרי הרצון לקבל אינו הרצון היחידי בכלי המצומצם, בנוסף לו קיים בכלי גם רצון להשפיע. הכלי המצומצם מרגיש את שהבורא אוהב אותו ורוצה בהנאתו. אם כך, במידה שיישאר ריק, סבלו יוכפל. הוא יסבול מסיבת עצמו ומסיבת חוסר יכולתו להנות לבורא, הוא ירגיש גם את סבלו של הבורא. הריקנות בכלי תוכפל.

בעולם אין סוף הכלי קיבל מהבורא תענוג, הכלי קיבל מהבורא אהבה והרגשה של דרגת הבורא. את כל אלו הוא הרגיש כשלמות. על פני הרגשת השלמות התעוררה בכלי הרגשת הבושה, וכפועל יוצא סילק את כל המילוי מתוכו. נמצא שהכלי ריק.

הכלי מרגיש ריקנות מהעדר האור בתוכו. העובדה כי אינו מקבל מהבורא דבר, מונעת ממנו להרגיש את אהבת הבורא כלפיו ומוסיפה לתחושת הריקנות. אם לא די בכך, גם את גדלות הבורא הכלי אינו מרגיש, גם המצב בו היה דומה לבורא נעלם מהרגשתו. הנה כי כן, בעולם הצמצום מתגלה בכלי רצון גדול.

מחשבה של הכלי על המשך התהליך מביאה את עולם הצמצום לכדי סיום. המחשבה על המשך התהליך מחויבת המציאות, בסופו של חשבון, לאחר כל שלבי התפתחותו, הכלי לא עשה דבר. אם בעבר הכלי עמד אל מול האור, האור בא למלא את הכלי הריק, ומילא אותו. הרי שעתה הכלי נמצא באותו המצב. גם במצבו הנוכחי הכלי ריק והאור מחוצה לו, ולא זאת בלבד אלא שעתה ריקנותו גדולה פי כמה וכמה. אם כן, מה התועלת בכל התהליך ?!

דבר לא נעשה לחינם, כתוצאה מכניסת האור לכלי והסתלקותו נעשו בכלי הבחנות. לכלי יש רצון משלו, רצון לקבל. בנוסף לכך יש בו רצון אחר, קודם , רצון לתת. בתוך הכלי יש שתי תכונות, תכונת הבורא ותכונת הבורא. הודות לשתי ההבחנות הללו מתחיל הכלי לחשוב מה עליו לעשות. הבחנה של הכלי בתכונת הבורא ותכונת הנברא מאפשרות לכלי לחשב את צעדיו הלאה, ולהמשיך בתהליך.

הבורא רוצה שהכלי יקבל, הכלי רוצה להגיע לדרגת הבורא. אבל איך יתכן הדבר אם הכלי בעצמו הוא רק רצון להנות, כלי קבלה? הדרך לעשות זאת, פשוטה. היא מכונה בשם "מסך". הכלי מציב תנאי לפני הרצון לקבל: כאשר יגיע התענוג הוא לא יקבל אותו לעצמו בדומה לאופן קבלת התענוג בעולם אין סוף. הרי בעולם אין סוף הכלי הרגיש את עצמו הפוך מהבורא. הכלי מחליט כי מטרם קבלת התענוג ידמה לבורא.

הכלי לא מקבל את התענוג, הוא דוחה את התענוג חזרה. בכך הוא שומר על התנאי הראשון של צמצום א'. אם הכלי דוחה את כל האור, אזי הפעולות העוקבות לדחיית האור לא יעשו מתוך בושה. דחיית התענוג שומרת על הכלי מלהיות בפירוד מהבורא, בקיום התנאי של צמצום א' הכלי מִדמה לאור – הוא דוחה את האור ולא מקבל.

עם כל זאת, על אף דחית התענוג חזרה, הכלי מחליט לקבל. הכיצד ? הוא מקבל כדי להַנות לבורא. זאת אומרת, הכלי עובד עם אהבת הבורא אליו. שניהם מקבלים זה מזה, ושניהם נותנים זה לזה. בצורה כזאת הכלי כולו דומה לבורא. בקבלת האור כולו כדי להַנות לבורא, יחזור הכלי למצבו בעולם אין סוף.

סיכומו של דבר, בעולם אין סוף הנברא קיבל את כל האור והרגיש את עצמו הפוך מהבורא. אם יקבל את האור על ידי המסך, למען הבורא, אזי ירגיש את עצמו דומה לבורא, במילים אחרות, ישתווה לו.

במאמרו "פתיחה לחכמת הקבלה" מסביר בעל הסולם את עניין המסך בעזרת משל, וזה לשונו: "ואסביר לך במשל מהוויות העולם הזה, כי מטבע האדם לכבד את מדת ההשפעה, ומאוסה בעיניו מדת הקבלה מחברו". אדם הנותן דבר מה לחברו, מתגאה בכך. הוא מרגיש את עצמו גדול יותר, נותן, משפיע. אדם המקבל מחברו מרגיש את עצמו פחות, כתלוי בחסדיו של אדם אחר. הוא מרגיש את הנותן לו כגדול ממנו, ומתבייש בכך. כזהו טבע האדם.

שורש הדבר נעוץ בהיות הבורא קודם לאדם, גדול ממנו. משום כך האדם מרגיש פחיתות ביחס לבורא. את הרגשת הפחיתות ברא הבורא באדם בכוונה תחילה. שימוש נכון בהרגשת הבושה, בהרגשת ההפכיות מהבורא, יסייע לאדם לפעול במטרה להגיע לדרגת הבורא ולממש את מטרת הבריאה.

אם כן, הקבלה שפלה בעיני האדם. ולפיכך, ממשיך בעל הסולם, אדם הבא לבית חברו, וחברו מבקש אותו להתכבד ולאכול מהכיבוד שהכין בעבורו, לא יוכל לאכול, אפילו אם הוא רעב. הבושה לא תאפשר לו, " כי נבזה ושפל בעיניו להיות מקבל מתנה מחברו".

כך בנוי האדם. הבהמות החיות ויתר היצורים אינם מרגישים בושה בעת הקבלה, האדם כן. האדם חייב להצדיק את עצמו בעת קבלתו מחברו. אפילו הגנב מתרץ את גנבתו – או מתוקף היותו אומלל, או באומרו כי בלאו הכי כולם גנבים. בתוך תוכו גם הגנב חייב להצדיק את פעולתו. כך בנוי האדם, כזהו טיבעו.

אם כן, בעל הבית מבקש את האורח להתכבד, הוא מפציר בו לאכול את האוכל שהכין במיוחד בעבורו. בעל הבית מכיר את טעמו של האורח וסידר את השולחן במיוחד לכבודו. הוא מבקש את האורח להיטיב עימו ולאכול. "לא בעבורך תאכל, כי אם בעבורי. אם תאכל תטיב עימי, תגרום לי תענוג, לא אחשיב אותך למקבל"

אם בעל הבית הפציר באורח בשיעור הראוי, "עד שיהיה גלוי שיעשה טובה גדולה", הנה אז פותח האורח את רעבונו, מבטל את הצמצום, ומתחיל לאכול. האורח אוכל הואיל והוא בטוח שבקבלתו ייטיב וייהנה לבעל הבית. כל עוד אין ביכולתו של בעל הבית להוכיח לאורח כי בהסכמתו לאכול הוא מיטיב עימו, האורח לא מסוגל לאכול.

אותו התיאבון - היינו אותו הרצון שהיה בכלי והורגש כשלילי, כמקבל - נהפך עתה, על ידי השימוש בו, לחיובי. המקבל משתווה לבעל הבית בדיוק. על ידי קבלת הכיבוד האורח מרגיש כבעל הבית, לא פחוּת ממנו אלא שווה לו לחלוטין. הרי בעל הבית רוצה בהנאתו, בעל הבית יסבול אם הוא לא יקבל ממנו. אם כך, במידה שהאורח מקבל רק כדי לגרום הנאה לבעל הבית, להחזיר לו טובה, קבלתו אינה קבלה, אלא נתינה. האורח הופך לגורם התענוג, מקור התענוג של בעל הבית.

הבורא משפיע מאורו לנברא. הבורא רוצה לתת, אם הנברא לא מקבל, הבורא סובל. משום כך, הנברא מחליט כי ברצונו לתת תענוג לבורא. בעשותו כן הבורא והנברא גם יחד נותנים בהיותם מקבלים. הנברא מקבל את האור מהבורא, והבורא מקבל מהנברא כוונה. כוונה פירושה, היחס של הנברא לבורא.

נחזור שוב אל המשל, האורח בא לבקר את בעל הבית, בעל הבית עורך לכבודו שולחן. כל המאכלים האהובים מונחים לפניו. בעל הבית ידע מראש איזה מאכלים האורח מבכר לאכול . בעל הבית לא זקוק לדבר, בעל הבית הוא הבורא והבורא שלם. לנברא אין שום דבר לתת מעצמו, הרי מה הנברא יכול לתת לבורא ?!

חסרונו של הבורא אחד הוא, רצונו שהאדם ייהנה. אם כך, די בכוונת הנברא לקבל את התענוג למען הבורא. בכוונתו זו הוא הופך לנותן. כל הנדרש מאיתנו הוא להגיע לכוונה על ידי המסך. הכוונה היא ההשפעה, הכוונה היא הנתינה לבורא. במילים אחרות, הכוונה היא פעולת האדם, הכוונה היא הפעולה של האדם כלפי הבורא. הנברא לא נותן לבורא דבר, מלבד את כוונתו לקבל תענוג בעבורו, די בכך. המחשבה הזאת מספיקה כדי להפוך את הקבלה להשפעה.

מלמעלה מגיע אור לכלי, האור הוא תענוג. הנברא מקבל את האור לתוכו, אבל לא לפני ששולח את כוונתו חזרה. הודות לכך, המשכת האור לתוך הכלי אינה מורגשת באדם כקבלה, אלא כנתינה. הרווח מקבלת האור על ידי המסך, גדול. הנברא נעשה כבורא, כמו הבורא גם הוא נותן. הוא מקבל מהבורא את כל התענוג כולו, בכוונה לתת את כל התענוג כולו חזרה לבורא. בעשותו כן הוא לגמרי שווה לבורא. בהידמות לבורא האדם משיג את הרגשת הבורא.

הבורא ברא את הנברא. ממקום לידתו של הנברא והלאה, הנברא קיים, נמצא במציאות. עד למקום לידתו

איור ג'

המציאות כולה היא בגדר מחשבת הבריאה. את הולדת הנברא ניתן להמשיל להולדת תינוק בעולם הזה. את שנות חייו של התינוק מתחילים למנות רק לאחר יציאתו מבטן אימו. מאותו רגע והלאה הוא נעשה לנברא בפני עצמו. לוולד מטרם לידתו אין קיום בפני עצמו, כולו תלוי באימו, הוא קיים בגדר מחשבה לעתיד בלבד.

הרווח בנתינה כמו הבורא, בא לידי ביטוי בעליה מדרגת הנברא לדרגת הבורא. באמצעות פעולת הנתינה, בהידמות לבורא, הנברא מתחיל להשיג את מחשבותיו של הבורא מטרם בריאת האדם. בצורה כזו הנברא חוזר אחורנית למצבים מטרם לידתו, לפני היותו קיים. כתוצאה מכך הוא משיג את כל האין סוף שלפניו - מיהו ומהו הבורא מטרם בריאת האדם. הכוונה שהאדם מפתח, עוזרת לו לבוא לכדי השתוות הצורה עם הבורא.

מכאן ניתן להבין כי במסגרת העולם שלנו, אין דבר חשוב יותר בחייו של אדם מאשר כוונה. כשם שהנתינה של הבורא מכוונת רק לנו, כך, כל הנדרש מאיתנו הוא לרכוש את הכוונה לקבל רק למען הבורא. הלימוד של חכמת הקבלה כולו, וכללות עבודת האדם על עצמו, תכליתם להגיע לכוונה הנכונה. עבודת ה' היא העבודה כדי להידמות לבורא.

את השכר בהשגת האין סוף מתאר בעל הסולם בתלמוד עשר הספירות, חלק א'', "הסתכלות פנימית" ואלו הם דבריו:

"במחשבה אחת נאצלה ונבראה כל המציאות הזו, עליונים ותחתונים יחד, עד ככלות הכל בגמר התיקון. אשר אותה המחשבה היחידה, היא הפועלת את הכל, והיא עצם כל הפעולות, והיא מקבלת התכלית, והיא מהותה של היגיעה, והיא עצמה מציאות כל השלימות והשכר המקווה."

מחשבת הבריאה, המחשבה שמטרם לידת האדם, מכילה בתוכה את המציאות כולה. מחשבת הבריאה היא הפעולה של הבורא, היא כוללת בתוכה את כל המציאות, את כל העולמות ואת המשתלשל לאחריהם. השגת מחשבת הבריאה היא השכר והיא מהות היגיעה, בעבורה עלינו להתייגע.

בסופו של התהליך הנברא משיג את "הראש" של הבורא, את מחשבותיו, כוונותיו, את מהותו. האדם עולה ממדרגתו כנברא לדרגת הבורא. בפני כל אדם ניצבת המטרה להגיע לדרגת הבורא. אף אחד לא יכול להימנע ממימושה. יהיו אלו שמונה מיליארד בני אדם או עשרה מיליארד, אין לכך כל חשיבות. הנשמות יכולות להתחלק ליותר פרטים או לפחות.

כך או אחרת, כל אדם יחזור ויתגלגל לעולם הזה פעם אחר פעם. את מחשבת הבריאה האדם צריך להשיג מהעולם הזה. רק אז, עם מימושה של מטרת קיומו יחדל האדם מלהתגלגל ולהשתנות, ויעשה לשלם ונצחי.

 

נחזור שוב על כל התהליך מתחילתו, וננסה לבאר את מצבו של האדם בעולם הזה. מהבורא, מבחינת שורש, יצאו ארבע בחינות. הבחינה הרביעית נקראת נברא, או עולם אין סוף. עולם אין סוף עושה על עצמו צמצום, צמצום א'. הצמצום בעולם אין סוף נקרא צמצום א' על שום היותו הצמצום הראשון. בהמשך התהליך יתרחש צמצום נוסף.

איור ד'

אם כך, לאחר צמצום א' בונה הנברא מסך. לאחר בניית המסך מתחילות פעולות הנברא. פעולות הנברא מתבארות בחמשת העולמות, "אדם קדמון" "אצילות" "בריאה" "יצירה" "עשייה". מתחת לעולם העשייה נמתח גבול הנקרא "מחסום". מתחת למחסום נמצא "העולם הזה". בני האדם נמצאים מתחת למחסום, למען הסר ספק נצייר מתחתיו אדם.

האדם מרוחק מעולם אין סוף ומהחלטה לעבוד עם המסך מרחק חמישה עולמות. הוא נמצא בחושך מוחלט, מבלי לדעת מה עליו לעשות. מתחת למחסום האדם אינו יכול להבחין במציאותו האור, וגם לא באי מציאותו. מתחת למחסום האדם אינו מרגיש את הבורא.

חמישה עולמות מפרידים בין מצבו הנוכחי של האדם, להשגה ברורה של הבורא. עולם מלשון העלם, הסתרה. חמשת העולמות הם כעין מסננים שהולכים ומעלימים את האור. בדרגה האחרונה במצב שלנו, אין אור, החושך שולט בכל. חושך פירושו חוסר יכולתו של האדם לדעת את מקום הימצאו.

בדומה לתאורת חדר ההולכת ומתעמעמת עד לכדי חושך גמור, קולטים העולמות לתוכם את האור על מנת להסתירו מהאדם. והאדם, מחובתו לעבור את כל הדרך ממצבו הנוכחי דרך כל ההסתרה, עד לעולם אין סוף.

את מצבו של האדם מתחת למחסום ממשיל בעל הסולם לנתין בממלכתו של מלך שחטא כלפי המלך, ודינו נגזר להיגלות ולהיאסר, הרחק מהממלכה. בדומה לאותו הנתין גם האדם נשלח למטה, לעולם הזה. מצבו של האדם מתחת למחסום נקרא גלות, והחזרה אל עולם אין סוף גאולה.

המלך במשל הוא הבורא. האדם הרגיש את המלך, היה איתו יחד, והושלך מהמצב בו חי במדינת המלך למקום נידח. שם, במקום מאסרו המרוחק, פגש עוד הרבה אנשים כמותו. אנשים שחיים ואינם מודעים למקום הימצאם. לא זו בלבד שהוגלו ממדינת המלך אלא שכחו את עברם.

מקור נשמת בני האדם הוא בעולם אין סוף, אבל הן אינן מרגישות בכך. בכל אדם נמצא חלק מאין סוף הקרוי נשמה, אלא שעובדת קיומו של חלק זה, נסתרת. הוא ריק, אינו מאיר ולא מורגש באדם.

במצב כזה האדם לא יכול לעשות דבר, מחשבותיו וזיכרונותיו נמחקו, הוא לא יודע היכן הוא. עם כל זאת, לאט לאט מתחילה להתעורר בו הרגשה שאינו במקומו.

האדם מתפתח, שוב ושוב הוא מתגלגל עד שעליו לעלות חזרה לאין סוף. במהלך התפתחותו במשך גלגוליו, צצות במוחו שאלות אודות שורשו. ובסופו של דבר הוא מוצא את האמצעים להשגת המטרה, ספר קבלה, מורה וקבוצה. כאשר מתעורר באדם רצון לדְבַר מה לא ברור - רצון לחזור לשורשו, לאין סוף - מזמנים לו ספר רב וקבוצה. בד בבד עם התפתחות האדם מתגלים לו האמצעים להשגת המטרה. אם רוצה בכך האדם ואם לאו, 'מלמעלה' יזמנו בפניו את שלושת האמצעים.

אדם בעל רצון ואמצעים למימוש הרצון, יכול לבחור. אם יש לאדם רצון לחזור לשורשו, ושלושת האמצעים רב קבוצה וספרים נמצאים בידיו, מצבו נקרא "בחירה". מכאן והלאה הוא יכול להתחיל את עלייתו חזרה לשורשו, למצב אין סוף.

באמצעות רב ספר וקבוצה מלמדים את האדם מהו התנאי לקיומו בעולם אין סוף, מהם השלבים שעליו לטפס בהם. על ידי שלושת האמצעים הללו לומד האדם איך לקבל בתוכו שינויים כדי לחזור לאין סוף. הודות לכך הוא מבין את הקלקול שנעשה בו בזמן ירידתו מעולם אין סוף לעולם הזה. הוא מתחיל ללמוד מהם התיקונים שעליו לעשות כדי לעלות חזרה. הדרך חזרה אל מצב אין סוף נקראת "תיקונים".

בזמן שהאדם לומד על כל אלו, מאיר לו מלמעלה, באמצעות הלימוד, אור מקיף. האור מתקן את האדם ונותן לו כח לעלות.

על גלגוליו של האדם בשטף החיים כאחד האדם, כותב בעל הסולם בהקדמה לתלמוד עשר הספירות [אות א'] : "אם ישים האדם את ליבו לתת תשובה על שאלה אחת זעומה, אין ספק כי שאלה זו תוביל אותו למטרתו, השאלה "מה הטעם בחיינו ?"

זאת אומרת, מהם החיים האלה שלתוכם האדם נולד ומת בגלגולים חוזרים ונשנים? מה נדרש מהאדם, ומה האדם דורש מעצמו ? כלום אפשר שתכלית חייו של האדם היא לחיות מתוך צפייה למותו ולא יותר ?! למי האדם נותן וממי הוא מקבל? מהם מעשי האדם ומה התכלית מהם ?

האנושות, אומר בעל הסולם, ניסתה לענות על שאלה זו במשך אלפי שנות קיומה, ותשובה לא נמצאה.

השאלה "מה הטעם בחיינו" מקשה על האדם. הרי לא ראוי לו לאדם, נזר הבריאה, להתקיים בעולם ללא מטרה. מתוך חקירת החיים בדרגות הפחותות מדרגת האדם נמצא כי לכל דבר יש סיבה. המחקר המדעי מצביע על סיבה ותכלית לכל פרט בדרגות הדומם הצומח החי ובגוף האדם. לכל פרט יש יעוד, הופעתו ופעולתו משמשים מטרה ותכלית. כל תא בגוף האדם מכיר את תכליתו, יש לו מטרה ויש לו תוכנית. המערכת כולה פועלת בדיוק רב.

אלא שאת הסיבה לקיומו האדם אינו יודע. בכל פרט בדרגות הפחותות מאיתנו אנו מזהים יחס של סיבה ומסובב, ובכל הקשור לנו - לא. על אחת כמה וכמה אם מדובר על תכלית קיומינו. לעיתים נדמה כי האדם חי ומת, ולא יותר. בכל דור אובד מחזור נוסף של בני אדם, הדור הבא קם, וגם הוא נעלם.

אלא , ממשיך בעל הסולם וכותב, השאלה אינה מרפה. מידי פעם היא שבה להטריד את מוחו של האדם ולא נותנת לו מנוח. והאדם, אין ביכולתו לעשות נגדה דבר מלבד התחבולה הידועה להרפות מהשאלה " ולהיסחף בלי דעת בזרמי החיים כדאתמול".

במשך הדורות פיתחה האנושות מנגנונים להגן על עצמה מהשאלה "מה הטעם בחיי". דתות, פסיכולוגיה, רדיפה אחר כסף וכבוד, הם רק כמה מהם. העיקר הוא למלא את החיים, מהבוקר ועד הלילה, באיזשהו תוכן. לא לתת לאדם מנוח, לא לאפשר לו לחזור אל השאלה על הטעם בחייו.

במציאות של המאה העשרים ואחת האדם חופשי לעבוד פחות שעות מבעבר. אם בימי קדם הכרח היה לעבד את האדמה כדי להבטיח את הקיום, הרי שבימינו הטכנולוגיה והידע האגרונומי יכולים לספק מזון לכל האנושות די הצורך. המחשוב והקידמה מתירים לאדם לעבוד מספר שעות ביום, ולא יותר.

למרות זאת האדם דווקא מוסיף עוד שעות ליום עבודתו. עד לאחרונה יום עבודתו של פועל היה בן שמונה שעות, ולא יותר. והנה, יום העבודה הולך ומתארך. עובדי חברות ההיי טק נדרשים לעבוד שתים עשר שעות ביום, ומעבר לכך.

בני האדם מוצאים תחבולות רבות כדי להימנע מהשאלה "מה הטעם בחיי". לא נדרש דמיון רב כדי לתאר את החוסר המנוחה שיאחז באדם אם יידרש להעביר את מחצית משעות היממה ללא תעסוקה. האדם לא יודע בשביל מה הוא חי, לכן הוא עובד. אם יעבוד יוכל לפחות להתנחם בסיבה לחייו - הוא חי כדי לעבוד. האדם ממלא את חייו בעבודה בצורה לא מודעת .

בסופו של דבר האדם מגיע למצב שאין עוד ביכולתו לברוח מהשאלה, עליו לבחור.

על הבחירה כותב בעל הסולם בהקדמה לתלמוד עשר הספירות, באות ד. הבורא, כותב בעל הסולם, מביא את האדם לגורל הטוב. הבורא נותן לאדם רצון לגדול, הוא נותן לו רצון לרוחניות, לעולם אין סוף. בנוסף לכך הוא דואג לאמצעים, לרב קבוצה וספרים. הבורא מוביל את האדם למדריך הנכון, לספרים הנכונים ולקבוצה שעוסקת בלימוד ויכולה לתמוך בו. במצב שכזה כל שנדרש מהאדם הוא לשלב בין הרצון שלו והאמצעים למימושו. אם ישתמש כראוי - בעזרת רצונו - במדריך בקבוצה ובספר, ימשוך על עצמו מלמעלה אור מקיף. האור יגדיל ויעלה אותו במדרגות תיקונו, עד לשורשו.

על משיכת האורות המקיפים כותב בעל הסולם בהקדמה לתלמוד עשר הספירות, באות קנ"ה. המקובלים בכלל, ובעל הסולם בפרט, כתבו את ספריהם, אודות העולם העליון, לאנשים שעדיין אינם נמצאים בעולם העליון.

אם כן, נשאלה השאלה, מה התועלת בקריאת ספרים על העולם העליון בשעה שהקורא נמצא בעולם הזה ואינו מבין דבר על העולם העליון?

האדם, עונה בעל הסולם, צריך לקרוא בספרי הקבלה לשם משיכת אור מקיף. האדם קורא בספר על מנת למשוך אור מקיף ממקומו של הספר באין סוף.

שורשו של האדם נמצא באין סוף. באין סוף נולד ומאין סוף ירד לעולם הזה. בקריאה על מציאותו בעולם העליון, בשורשו, מושך האדם על עצמו כח משורשו העליון, אור מיוחד הפועל עליו ומחזיר אותו חזרה לשורשו.

האור בונה את הכלי, האור ממלא את הכלי, והאור מתקן את הכלי ממקבל לנותן. האור עושה הכל. לכן גם במצבינו הנוכחי עלינו להזמין את האור, שום פעולה אחרת בחיי האדם לא תועיל. רק למשוך על עצמו את האור המקיף.

באור יש את כל הכח לתקן אותנו, להעלות אותנו חזרה לעולם אין סוף. כח אחד בלבד יכול לגרום לשינוי - כח האור. רצונו של האדם לעלות לשורשו העליון והאמצעים למימוש רצונו, מאפשרים לאדם לבחור, להזמין אור מקיף ובעזרתו לעלות לשורשו העליון.

 

לשיעור הבא>>

KabbalahScience™ copyright © 1999-2004 The International Academy of Kabbalah